צנתור טיפולי בשאנט דיאליזה ביד

עבור מטופלים הזקוקים לדיאליזה קבועה, השאנט (הידוע גם כפיסטולה או גרפט) הוא "קו החיים" המאפשר את ביצוע הטיפול. השאנט הוא חיבור מלאכותי בין עורק לווריד, לרוב באזור האמה או הזרוע, שנוצר בניתוח כדי לאפשר זרימת דם חזקה המספיקה למכונת הדיאליזה. עם זאת, לאורך הזמן, כלי דם אלו נוטים לפתח בעיות שונות העלולות לסכן את המשך הטיפול. הבעיות הנפוצות ביותר הן היצרות של כלי הדם (סטנוזיס) כתוצאה מהצטלקות פנימית, או חסימה מלאה הנגרמת על ידי קרישי דם (טרומבוזה). כאשר השאנט אינו מתפקד כראוי, לא ניתן לבצע דיאליזה יעילה, והמטופל נמצא בסכנה מיידית.
הטיפול בבעיות אלו מתבצע כיום בגישה זעיר פולשנית על ידי רדיולוג פולשני, ללא צורך בניתוח פתוח חוזר. הפרוצדורה מתבצעת בחדר צנתורים, תחת אלחוש מקומי וטשטוש קל. הרופא מחדיר צנתר (צינורית דקה) ישירות לתוך השאנט דרך דקירה קטנה בעור, בהנחיית אולטרסאונד ושיקוף רנטגן. אם הבעיה היא היצרות, הרופא משתמש בבלון מיוחד בקצה הצנתר, אותו הוא מנפח בתוך האזור המוצר כדי להרחיב אותו ולחדש את הזרימה (פעולה הנקראת אנגיופלסטיה). במקרים מסוימים, יוחדר גם סטנט (תומכן מתכתי) כדי לשמור על כלי הדם פתוח לאורך זמן. אם קיימים קרישי דם, הרופא ישתמש במכשירים מיוחדים לשאיבת הקרישים או להמסתם, פעולה הנקראת טרומבקטומיה. מטרת העל היא להחזיר את השאנט לתפקוד מלא במהירות האפשרית.
בין היתרונות ניתן למנות
-
הטיפול מאפשר להציל את השאנט הקיים ומונע את הצורך בניתוח מורכב ליצירת גישה וסקולרית חדשה.
-
ניתן להשתמש בשאנט לדיאליזה בדרך כלל מיד בתום הפעולה או זמן קצר לאחריה.
-
הפעולה מבוצעת בהרדמה מקומית בלבד ואינה דורשת אשפוז ממושך.
-
ההליך הוא זעיר פולשני וכרוך בפחות כאב וזמן החלמה קצר יותר בהשוואה לניתוח.
-
שיעורי ההצלחה הטכנית בפתיחת החסימות וחידוש הזרימה הם גבוהים מאוד.
חסרונות וסיכונים
-
קיימת נטייה של כלי הדם לשוב ולהיצר באותו מקום לאחר תקופה מסוימת מה שמצריך טיפולים חוזרים.
-
ייתכן דימום, שטף דם או זיהום באזור הדקירה דרכו הוחדר הצנתר.
-
במהלך ניפוח הבלון קיים סיכון נדיר לקרע של דופן כלי הדם הדורש התערבות נוספת.
-
חלק מהמטופלים עלולים לפתח תגובה אלרגית לחומר הניגוד המוזרק במהלך השיקוף.